בכתבה זו
  1. ראמו באולם הקונצרטים של 1903
  2. הוויכוח סביב האופרה הראשונה ומהדורת ראמו
  3. סרבנד בשימוש חופשי
  4. דביסי כמלחין לפסנתר וכעורך תווי אופרה
  5. בן זמנו שהכיר מן העבר
  6. המוזיקה ששומעים במהינה

התשובה הקצרה

בשנת 1903 שמע דביסי את האופרה קסטור ופולוקס של ראמו ופרסם ביקורת אוהדת בעיתון ז'יל בלאס. כעבור שנתיים השלים את הספר הראשון של תמונות לפסנתר. היצירות היו השתקפויות במים, מחווה לראמו ותנועה, לפי סדרן. בין שתי כותרות שבחרו במים ובתנועה הציב את שמו של מלחין צרפתי מן העבר. בקובץ שפרסם באוקטובר 1905 הציג שלוש יצירות לפסנתר יחיד, והקדיש לראמו את השנייה, שלגביה ציין אופי של סרבנד אטי.

קריאה מעמיקה

ראמו באולם הקונצרטים של 1903

דביסי שמע את שתי המערכות הראשונות של קסטור ופולוקס בסקולה קנטורום בפריז. הביקורת שכתב בז'יל בלאס נכללה בהמשך במסייה קרוש. הוא ציין במאמר בעצמו את מקום ההופעה ואת החלקים ששמע. כדאי לבחון את חוויית ההאזנה בראשית 1903, שבעקבותיה העריך מחדש את ראמו, בקשר לכתיבת מחווה לראמו בהמשך.

בקטע העוסק בלוויית קסטור התעניין דביסי באנשים הבוכים יותר מאשר בתלבושות העתיקות ובקסדות שחבשו. הוא זיהה בדמויות האופרה עצב שהוא וקהל בני זמנו הכירו. בביקורת על המונולוג של פולוקס כתב ששכח את ההבדלים בזמן ובמקום וחש שראמו הוא בן זמנו. כשהסביר את הרושם מן ההופעה העריך את הדרך שבה הדמויות מביעות רגשות יותר מאשר את גילה של היצירה. בעיניו היה ראמו שם המייצג את צרפת הישנה, וגם מלחין שכדאי לשוב ולנגן את מוזיקתו ולשמוע אותה.

בתקופה הזאת נעשו בצרפת מאמצים לשחזר ולפרסם את תווי ראמו. בשנת 1894 פרסם פרנסיס מניאר בלה פיגארו מאמר שקרא לקדם את העבודה. הוצאת דוראן החלה לפרסם את כלל יצירותיו בשנה שלאחר מכן. ביצוע יצירות ישנות דרש תווים שהנגנים יוכלו לקרוא. ההצעה בעיתון הפכה למיזם עריכה משותף למלחינים ולהוצאה, שסידרו יצירות לכלי מקלדת ואופרות בכרכים. ההוצאה והעורכים הכינו חומר שיאפשר לנגנים נוספים להכיר את מוזיקת ראמו שדביסי שמע באולם.

הוויכוח סביב האופרה הראשונה ומהדורת ראמו

האופרה הראשונה של ראמו, איפוליט ואריסי, הוצגה בפריז ב-1 באוקטובר 1733. הוא היה אז בן חמישים ונודע בעיקר כתאורטיקן של הרמוניה. האופרה הצליחה, אך עוררה גם ויכוח סביב המוזיקה. המלחין ששמו עלה בהמשך בדיונים על מסורת המוזיקה הצרפתית עורר כבר באופרה הראשונה הערכות שונות בקרב הקהל. הקריירה של ראמו, שדביסי כיבד, שילבה כתיבה מסודרת על התאוריה עם הלחנת מוזיקה חדשה לבמה.

צ'מבלו צרפתי שיצר לואי בלו בשנת 1742.
צ'מבלו צרפתי שיצר לואי בלו בשנת 1742.

ראמו תיקן את איפוליט ואריסי לקראת ביצועים נוספים. נשמרו גרסאות שעיבד להופעות של 1742 ושל 1757. גם באופרה עם אותה כותרת, התוכן המנוגן משתנה לפי השלב שבו תיקן המלחין את הגרסה שנבחרה. האופרה קומיק השתמשה בגרסת 1757 בהפקה משנת 2020.

דף השער של ספר ההרמוניה שראמו פרסם בשנת 1722.
דף השער של ספר ההרמוניה שראמו פרסם בשנת 1722.

גם דביסי השתתף כעורך במהדורת ראמו של דוראן. סן סנס טיפל ביצירות המקלדת בכרך הראשון שיצא בשנת 1895, ובכרכי האופרה השתתפו ד'אנדי, דיקא וגילמאן, בין היתר. החגיגות של פולימניה בעריכת דביסי פורסמו בשנת 1908. לאחר שחלק כבוד לקודמו בכותרת יצירת הפסנתר מ-1905, עסק גם בהוצאת תווי האופרה שלו. במיזם שבו ההוצאה והמוזיקאים חילקו ביניהם את העבודה, קרא דביסי וסידר יצירה מסוימת. עניינו בראמו נמשך מביקורת ומהלחנה גם לעריכת תווים.

גם מלחינים עמיתים השתמשו במוזיקה צרפתית ישנה ביצירותיהם. דיקא כתב וריאציות לפסנתר על נושא של ראמו, וראוול הכניס את שם קופרן לכותרת קברו של קופרן. לצד דביסי היו ניסיונות נוספים להכניס שמות ומוזיקה של מלחינים קודמים ליצירות חדשות. דיקא כתב וריאציות על נושא של קודמו, ודביסי כתב יצירת פסנתר עצמאית כמחווה לראמו. מלחינים מאותה תקופה זכרו מוזיקאים מן העבר אך בחרו כותרות וצורות שונות. בכל יצירה התחברו אחרת האדם שאותו מכבדים וסוג המוזיקה שכותבים.

סרבנד בשימוש חופשי

הספר הראשון של תמונות מורכב מהשתקפויות במים, מחווה לראמו ותנועה, לפי הסדר. דביסי השלים את שלוש היצירות בשנת 1905 ופרסם אותן בקובץ לפסנתר. בין שתי יצירות שמזכירות בכותרותיהן מים ותנועה הכניס את שמו של מלחין שחי באמת. הוא נתן ליצירה האמצעית כותרת של מחווה והציב לפניה ואחריה יצירות בעלות אופי שונה. זהו קובץ שכתב ותיקן יחד לפני ששלח לדוראן. דביסי, שהתרגש מהאופרה הישנה, פרסם את המוזיקה לכבוד ראמו כאחת היצירות בקובץ המקלדת החדש.

בתווים ביקש דביסי לנגן באטיות ובכובד. הוא הוסיף הוראה לנגן בסגנון סרבנד, אך לא להקפיד עליו באופן נוקשה. סרבנד הוא שם של ריקוד ששימש בסוויטות ישנות. המלחין קבע תחילה את המהירות ואת האופי, ואחר כך הסביר עד כמה להיצמד לסגנון הריקוד. הכותרת המכבדת את ראמו והאזכור של סרבנד פונים למוזיקה ישנה, אך הנגן מבצע את יצירת הפסנתר לפי התווים וההוראות של דביסי. בתווים מופיעים יחד שם הריקוד הישן ובקשת המלחין לטפל בחופשיות בצורתו.

לאחר ששלח את הקובץ, שאל דביסי את המוציא לאור ז'אק דוראן אם ניסה לנגן בעצמו את שלוש היצירות. הוא הביע תקווה שהן יתפסו מקום בספרות הפסנתר לצד שומן ושופן. האיש שהכניס לכותרת את שם קודמו המתין באותה עת גם לפרסום יצירותיו שלו ולהערכתן. במכתב לא הרחיב על סיבות המחווה לראמו, אלא דיבר על ההתאמה בין שלוש היצירות שזה עתה סיים ועל ההערכה שהן עשויות לקבל.

לפני משלוח התווים נעשו תיקונים. באוגוסט 1905 הודיע דביסי לדוראן שישלח את שלוש היצירות בשבוע הבא, אך שינה את התוכנית משום שלא היה מרוצה מהשתקפויות במים. הוא הסביר שיכתוב יצירה אחרת המבטאת גילויים חדשים בהרמוניה, ושלח את הקובץ בסוף אותו חודש. עד הסוף בחן את היצירה הראשונה שתפורסם לצד המחווה לראמו. ברשימות הצהריים והערב של מהינה מופיעה מחווה לראמו בביצוע מיכלאנג'לי. היא חלק מן העבודה שבה תיקן דביסי את שלוש היצירות יחד והכין את פרסומן.

דביסי כמלחין לפסנתר וכעורך תווי אופרה

אף שהיצירה חולקת כבוד לראמו, קשה לראות בה יצירה חדשה שהעתיקה את סגנונו כפי שהוא. דביסי הכניס את שם קודמו לכותרת, אך כתב את המוזיקה שלו לפסנתר. חוויית ההתרגשות מן האופרה של ראמו, הוראות הביצוע המזכירות ריקוד ישן ויצירת הפסנתר שדביסי השלים מתחברות לפי הסדר. המלחין שהעריך את מוזיקת קודמו השתמש ביצירה החדשה באקורדים ובדרכי הביטוי שלו בפסנתר.

קלוד דביסי בתצלום שצולם בסטודיו של נדאר.
קלוד דביסי בתצלום שצולם בסטודיו של נדאר.
דף השער של קובץ הצ'מבלו הראשון של ראמו, שפורסם בשנת 1706.
דף השער של קובץ הצ'מבלו הראשון של ראמו, שפורסם בשנת 1706.

בשנת 1905 פרסם דביסי את יצירת הפסנתר שלו, וב-1908 יצאה האופרה החגיגות של פולימניה של ראמו בעריכתו. בדומה לסן סנס, ד'אנדי, דיקא וגילמאן, שהשתתפו במהדורת כלל היצירות, קרא וסידר תווים ישנים. הוא המשיך להלחין לפסנתר ולפרסם את האופרה של קודמו גם יחד. אחרי שכתב ביקורת המבטאת את הערצתו לראמו, הקדיש זמן להלחנה ולעריכת תווים. העניין שהסביר בכתב לאחר ההופעה נמשך לסוגים שונים של פרסומים מוזיקליים.

בן זמנו שהכיר מן העבר

בשנת 1915 כתב דביסי סונטה לחליל, לוויולה ולנבל. גם בה המשיך את עניינו במוזיקה צרפתית ישנה. היו אלה 10 שנים אחרי פרסום מחווה לראמו. הוא החליף את הפסנתר היחיד בהרכב קאמרי של שלושה כלים, אך המשיך להיעזר במוזיקה מתקופות קודמות. לאחר יצירת הפסנתר המחווה לראמו ועריכת האופרה, כתב מוזיקה קאמרית חדשה.

באופרה ששמע דביסי מן הקהל בשנת 1903 בכתה דמות על אובדן אדם אהוב. הוא כתב בביקורת שהעצב הזה נוגע גם באנשים בני זמנו. ביצירת הפסנתר ששלח להוצאה בשנת 1905 כתב את שם ראמו ואת ההוראה לסגנון סרבנד. לדוראן הביע תקווה ששלוש היצירות יעמדו לצד שומן ושופן. דביסי כתב מדוע התפעל מהמוזיקה הישנה, ולאחר השלמת המוזיקה החדשה המתין לביצועה ולפרסומה. שם קודמו שכיבד נשאר בכותרת היצירה השנייה בקובץ הפסנתר החדש.

המוזיקה ששומעים במהינה

המוזיקה במהינה כוללת גם את מחווה לראמו בביצוע מיכלאנג'לי. כשהיא נשמעת, אפשר לחלוק את הסיפור על דביסי שהביע ביצירת פסנתר כבוד למוזיקאי שחי זמן רב לפניו.