בכתבה זו
  1. פסנתרנים מתחילים בין בעלי החיים
  2. מנגינות מוכרות לצבים ולפילים
  3. הבחירה לפרסם את הברבור בנפרד
  4. הכוריאוגרפיה של פוקין ותלבושת הברבור של פבלובה
  5. ארבעה-עשר הפרקים שפורסמו לאחר המוות
  6. המוזיקה ששומעים במהינה

התשובה הקצרה

מבין יצירות קרנבל החיות, סן-סנס פרסם בחייו רק את הברבור. הוא הוציא אותו בשנת 1887 כיצירה לצ'לו ולפסנתר, וכל ארבעה-עשר הפרקים פורסמו אחרי מותו, בשנת 1922. בפרקים האחרים חיקה פסנתרנים מתחילים והפך מחולות מפורסמים למוזיקה של צבים ופילים. את מנגינת הצ'לו שיצאה בנפרד מתוך הסוויטה הסאטירית הזאת שילבו פוקין ופבלובה ב-1905 בבלט הקצר מות הברבור.

קריאה מעמיקה

פסנתרנים מתחילים בין בעלי החיים

סן-סנס כתב את קרנבל החיות בפברואר 1886. כותרת המשנה היא פנטזיה זואולוגית גדולה, ויש בה ארבעה-עשר פרקים. הכותרות כוללות גם אקווריום, מאובנים ופסנתרנים, לצד שמות של בעלי חיים. הוא הכניס לאותה סוויטה בעלי חיים, מקום שבו מחזיקים אותם, שרידים של יצורים קדומים ונגנים אנושיים. גם בכותרת המשנה ובשמות ארבעה-עשר הפרקים אפשר לראות את המבנה המציב חיות ואנשים באותה יצירה. סן-סנס הציג בזה אחר זה נושאים שונים בקטעי מוזיקה קצרים.

בפסנתרנים מחקים שני הפסנתרנים תרגול סולמות של נגנים מתחילים. בתווים מופיעה הוראה לשחזר את ההיסוס ואת הסרבול של מי שלומד לראשונה. סן-סנס כתב כך שגם את השגיאות שעושים בתרגול ינגנו מוזיקאים מיומנים בכוונה. במקום לנגן סולמות מדויקים במהירות, משמיעים את האופן שבו מתחיל מתרגל. בין הפרקים המתארים בעלי חיים הכניס סן-סנס את הרגלי הנגינה של בני אדם. כאן האדם הלומד פסנתר הוא מושא ההומור, וגם מי שמחקה אותו הוא פסנתרן.

סן-סנס כתב את היצירה בעת ששהה באוסטריה ועבד על הסימפוניה השלישית. תחילה חשב על יצירת סולו קצרה לצ'לן שארל-ז'וזף לבוק, שעמד לפרוש, ואז הרחיב אותה לפנטזיה זואולוגית העוסקת בחיות שונות. לעבודה שהתחילה עבור הצ'לו של הברבור הוסיף פרקים אחרים. בשונה מהסימפוניה שהלחין באותו זמן, השתמש כאן בהומור שאפשר ליהנות ממנו במפגש חברים. סן-סנס שילב בסוויטה מוזיקה לצ'לו סולו והשתמש בשני פסנתרים ובכלים שונים לתיאור החיות.

מנגינות מוכרות לצבים ולפילים

בצבים מנגנים לאט את הקנקן מאורפאוס בשאול של אופנבך. גם אם מזהים את מנגינת המחול המהיר המקורי, המהירות שונה מאוד. סן-סנס בחר בצב, חיה שאינה מתאימה למחול מהיר. הוא יצר בדיחה על ידי שינוי היצירה המקורית ושימוש בה תחת כותרת אחרת. במקום לכתוב מנגינה חדשה, שינה את מהירותו של מחול מוכר ומסר אותו לחיה איטית. בפרק הזה מופיעים יחד כותרת לצב ומוזיקה שלקח מאופנבך.

ז'אק אופנבך בליתוגרפיה של נאדאר.
ז'אק אופנבך בליתוגרפיה של נאדאר.

בפיל מצטט סן-סנס את מחול הסילפים מתוך קללת פאוסט של ברליוז. את המחול הקליל של יצורי הרוח שילב בוואלס של פיל, המנוגן בכלי בעל מנעד נמוך. לצב מסר את המחול המהיר של אופנבך בביצוע איטי, ולפיל מסר את המחול הקליל של ברליוז בבס. בשני הפרקים קישר מוזיקה מפורסמת לחיה אחרת. בראשון שינה את המהירות, ובשני שינה את הכלי המופקד על המחול ואת ממדי הדמות. הפער בין השימוש המקורי במנגינה המצוטטת לבין הכותרת החדשה ממשיך את הסאטירה של הסוויטה.

מאובנים כולל ארבעה שירים צרפתיים, מנגינה מתוך הספר מסביליה של רוסיני ומחול המוות של סן-סנס עצמו. אפשר לראות בכך סאטירה המשווה למאובנים מוזיקה שנוגנה פעמים רבות ונעשתה מוכרת לאנשים. אפשר להכיר גם את ציור העצמות של חיה קדומה שסן-סנס השאיר בתחילת הפרק. הוא לא הסתפק בציטוט מוזיקה של אחרים, אלא קיבץ בפרק הקצר שש מנגינות הכוללות גם יצירה משלו. שירים ואופרה מוכרים והיצירה התזמורתית שלו שולבו באותו פרק, והמוזיקה עצמה נעשתה חומר לסאטירה.

הבחירה לפרסם את הברבור בנפרד

הברבור הוא הפרק השלושה-עשר. סן-סנס פרסם אותו תחילה בשנת 1887 ולא צירף אליו את שאר הפרקים. מתוך ארבעה-עשר הפרקים הוציא בתווים עצמאיים רק את המוזיקה שבה מנגינה ארוכה לצ'לו. נגנים יכלו לבצע את יצירת הצ'לו בלי להכין את הסוויטה כולה. יתר המוזיקה פורסמה ב-1922, בשנה שאחרי מותו של סן-סנס. בין הדפסת הברבור להדפסת הסוויטה השלמה עברו 35 שנים. בחייו התיר המלחין את פרסום היצירה הזאת בלבד, ודחה את החשיפה הכללית של יתר הפרקים.

צ'לו שיצר ויום באמצע המאה התשע-עשרה.
צ'לו שיצר ויום באמצע המאה התשע-עשרה.

המהדורה של הברבור משנת 1887 היא עיבוד לצ'לו ולפסנתר. בסוויטה המקורית משתמשים בצ'לו ובשני פסנתרים. בתווים הנפרדים שונה הליווי לפסנתר אחד, כדי ששני נגנים יוכלו לבצע את היצירה. תפקיד הצ'לו נשמר, אך מספר הפסנתרנים המלווים השתנה. כשפרסם סן-סנס יצירה קצרה עצמאית שינה את המוזיקה של שני הפסנתרים לביצוע בפסנתר אחד. למוזיקה שהכין כפרק מקרנבל החיות וליצירה שהוציא בנפרד לצ'לו יש אותה כותרת, אך מספר הפסנתרים הנדרש בתווים שונה.

סן-סנס חשש כיצד יקבל הקהל הגרמני את הסוויטה, והגביל ביצועים פומביים. המלחין הופיע לעיתים קרובות בגרמניה כפסנתרן וזכה להערכה גם על יצירות רציניות. גם האגודה הלאומית למוזיקה בצרפת הדגישה יצירה מקצועית ורצינית. סן-סנס חשש כיצד יתקבלו בהופעה פומבית הבדיחות שניגן לפני חברים. הוא ביצע את הסוויטה במפגשים קטנים ובו בזמן הגביל ביצוע ופרסום לציבור הרחב. אף שכתב את אותה מוזיקה, קיבל החלטות שונות בהתאם למקום ולקהל שישמע אותה.

הכוריאוגרפיה של פוקין ותלבושת הברבור של פבלובה

בשנת 1905 יצר מיכאיל פוקין את הכוריאוגרפיה למות הברבור עבור אנה פבלובה. זהו ריקוד סולו קצר המשתמש במוזיקה של הברבור מאת סן-סנס. היצירה והמוזיקה שונות מאגם הברבורים של צ'ייקובסקי. בבלט הזה פוקין יצר את הריקוד, פבלובה הופיעה על הבמה והשתמשו במוזיקת הצ'לו של סן-סנס. לאחר שהמלחין כתב את הפרק השלושה-עשר, פוקין יצר ריקוד המתאים למוזיקה ופבלובה ביצעה אותו על הבמה. התנועות המבטאות ברבור גוסס נוספו כך ביצירת מחול המשתמשת ביצירה לצ'לו.

אנה פבלובה במות הברבור, בציור של לאוורי משנת 1911.
אנה פבלובה במות הברבור, בציור של לאוורי משנת 1911.

הבלט הקצר הוצג לראשונה בסנקט פטרבורג בשנת 1905 ונעשה יצירה המזוהה עם פבלובה. היא רקדה בתלבושת המבטאת כנפי ברבור. על חצאית הטוטו שלה ששרדה עד ימינו חוברו קישוטים מבריקים ונוצות אווז, ומאחור סודרו הנוצות בצורת כנפיים. משערים שהתלבושת שימשה בסוף שנות העשרים של המאה העשרים. פבלובה המשיכה לרקוד את התפקיד גם אחרי הבכורה. כדי שהקהל יוכל לראות את הברבור שהיא מבטאת בגופה, השתמשו גם בבגד בנוצות ממשיות של ציפור ליצירת כנפיים.

הכוריאוגרף מיכאיל פוקין בציור של סרוב משנת 1909.
הכוריאוגרף מיכאיל פוקין בציור של סרוב משנת 1909.

אפשר לראות בכוריאוגרפיה של פוקין ובביטוי של פבלובה ניסיון להדגיש בבלט גם אמנות ורגש, לצד מיומנות. רקדנים אחרים השתמשו בתנועות הזרוע הגמישות שלה גם כשגילמו את אודט באגם הברבורים. כך עברו תנועות הרקדנים בין שני בלטים המשתמשים במוזיקה שונה. מות הברבור מבוצע למוזיקת הצ'לו של סן-סנס, אבל בהמשך יישמו רקדנים אחרים את הביטוי של פבלובה גם בתפקיד ברבור אחר. אף שהיצירות והמוזיקה שונות, ההשפעה של הביטוי הגופני נמשכה.

ארבעה-עשר הפרקים שפורסמו לאחר המוות

בצוואתו משנת 1911 התיר סן-סנס להוצאת דוראן לפרסם את הסוויטה השלמה לאחר מותו. בשנת 1922 הודפסו התווים של ארבעה-עשר הפרקים. יש גם הבדלים קטנים בין התווים שכתב בעצמו לבין המהדורה הראשונה שפורסמה אחרי מותו. את המהדורה הראשונה הכינו בתקופה שבה המלחין כבר לא יכול להשתתף בעבודת הפרסום. עורכים משווים את כתב היד להדפסה ובוחנים את השינויים. הבחירה לפרסם בחייו רק את הברבור והבחירה להתיר את פרסום הכול לאחר מותו נשמרו כל אחת בצורה אחרת של תווים.

בסוויטה מופיע מאובנים לפני הברבור, ואחריו הפינאלה. אחרי הסאטירה המשלבת שירים מפורסמים מנגנים את המנגינה הארוכה בצ'לו, ואז עוברים לפרק האחרון החוזר אל המוזיקה של החיות השונות. סן-סנס הציב את יצירת הצ'לו אחרי פסנתר בתנועה מהירה, מחול מצוטט בכלי נמוך ומוזיקה המחקה תרגול של מתחיל. בתווים הנפרדים של הברבור לא מנגנים את שאר הפרקים, אבל בביצוע כל ארבעה-עשר הפרקים אותם נגנים מבצעים ברצף מוזיקה בעלת אופי שונה.

פבלובה הכינה בגדים שונים לכל תפקיד. בהופעתה הראשונה בלונדון בשנת 1909, כשביצעה את המחול הרוסי של צ'ייקובסקי, לבשה סראפן ארוך שעיצב איוואן ביליבין. זהו סוג של בגד רוסי מסורתי, ארוך ובצורת טרפז, וכבד למדי לריקוד. לטוטו של הברבור חוברו נוצות אווז, וקישוטים מבריקים עיטרו את הבד. מאחור יצרו כנפי נוצות. הבגדים שפבלובה הותירה משמרים בנפרד את הברבור בכוריאוגרפיה של פוקין ואת הדמות הרוסית שרקדה למוזיקה של צ'ייקובסקי.

המוזיקה ששומעים במהינה

במהינה משמיעים את הברבור בהקלטות שונות. אם המנגינה נשמעת במהלך הארוחה, תוכלו להיזכר גם בסיפור על מוזיקה שיצאה בנפרד מסוויטה סאטירית על חיות והמשיכה אל הבלט של פבלובה.