בכתבה זו
התשובה הקצרה
השם אריה על מיתר סול אינו הכותרת שכתב באך בסוויטה השלישית שלו לתזמורת. שם הפרק השני הוא Air. במאה התשע-עשרה עיבד הכנר אוגוסט וילהלמי את הפרק ליצירת סולו והורה לנגן אותו על מיתר סול. העיבוד, שבו הנמיך את הצלילים כדי שיהיה אפשר לנגן את כל היצירה במיתר הנמוך ביותר בכינור, התפרסם, והוראת הביצוע החלה לשמש כשם היצירה.
קריאה מעמיקה
שינוי הסולם והמנעד לצורך נגינה על מיתר סול
וילהלמי העביר את המקור מרה מז'ור לדו מז'ור והנמיך גם את מנעד המנגינה. השינוי איפשר לכנר סולן לנגן במיתר סול בלבד. סול הוא המיתר בעל הצליל הנמוך ביותר מבין ארבעת מיתרי הכינור. הוא שינה את המנגינה שבאך כתב להרכב כלי קשת כך שנגן אחד יוכל לנגן אותה ברציפות על מיתר אחד. בשם המקובל אריה על מיתר סול נשמר תנאי הביצוע של העיבוד. נגני כלי הקשת המבצעים את הסוויטה מנגנים את Air ברה מז'ור, ואילו הסולן המבצע את העיבוד של וילהלמי מנגן את המנגינה בדו מז'ור.

את Air המקורית של באך מבצעים בכלי קשת ובבסו קונטינואו. בבסו קונטינואו ממלא הנגן המלווה את האקורדים לפי מנגינת בס וסימנים הרמוניים. גם מתחת לתפקיד המנגן את המנגינה הבס ממשיך לנוע, וקולות נוספים מנגנים יחד. בזמן שקול אחד מחזיק צליל ארוך, קול אחר נע. באך כתב את המוזיקה כך שהבס הנע מתחת למנגינה הראשית ותפקידי הקשת האחרים ישתלבו זה בזה. בגרסה שווילהלמי שינה לסולו בכינור נגן אחד מופקד על המנגינה הראשית, אבל בפרק של באך יש תפקידי כלי קשת המנוגנים יחד.
בתקופה שבה ביצועים של יצירות באך לתזמורת בצורה הקרובה למקור היו נדירים, העיבוד של וילהלמי לכינור נעשה פופולרי מאוד. גרסה שהפכה פרק מן המקור ליצירת סולו והשתמשה בצליל המיתר הנמוך הגיעה לנגנים ולקהל חדשים. למקור היו הסולם רה מז'ור והשם Air, ובעיבוד השתמשו בדו מז'ור ובהוראה לנגן על מיתר סול. הכותרת המפורסמת התחילה בהוראה שכתב נגן מאוחר יותר בתווים מסוימים, ולא בשם הפרק שבו השתמש באך.
תווי הסולו שפורסמו בבוסטון בשנת 1880
בשנת 1880 פרסמה הוצאת Thompson & Odell בבוסטון את התווים Air for G String לכינור ולפסנתר. היא הדפיסה את הפרק שבאך כלל בסוויטה לתזמורת כך ששני נגנים יוכלו לבצע אותו יחד. במקום לכנס הרכב כלי קשת, כנר ופסנתרן קיבלו תפקיד נפרד כל אחד. ההוצאה הפיצה בבוסטון את מנגינת הסולו לנגינה במיתר הנמוך של הכינור ואת הליווי בפסנתר. גם מעבר לאירופה שבה פעל באך, אנשים בארצות הברית שרצו לנגן את המוזיקה יכלו להשיג את התווים.
בראש הסוויטה השלישית מופיעה פתיחה צרפתית. צורת קובץ המחולות הזה התפתחה דרך המוזיקה של לולי שנוגנה בחצר לואי הארבעה-עשר. אחרי התחלה איטית ומרשימה בא חלק מהיר יותר בסגנון פוגה. בסגנון פוגה קולות שונים מחקים בזה אחר זה את אותו נושא. בתקופת באך קראו לסוויטות כאלה, המתחילות בפתיחה, אוברטורות. גם היצירה שכיום מכנים הסוויטה השלישית נמסרה בשם הזה. המוזיקה שמנגנים לפני Air בנויה כפתיחה צרפתית.
אחרי Air באים גבוט, בורה וג'יג. מחולות הסוויטה יוצרים ניגודים בקצבים ובמהירויות השונים שלהם. באך שילב את הפתיחה, את Air ואת המחולות ביצירה אחת. הוא סידר את הפרקים בזה אחר זה וכלל בסוויטה את המשקל ואת האופי של מחולות שונים. בתווי עיבוד הסולו מנגנים את Air בנפרד, אבל בתפקידי הסוויטה הנגנים שביצעו את הפתיחה ממשיכים לנגן גם את המחולות שאחריה. המוזיקה הכלולה בתוכנית משתנה בין ביצוע כיצירה קצרה עצמאית לבין ביצוע כפרק השני של הסוויטה השלמה.
העריכה של מאהלר וביצוע מודרני המתמקד בכלי קשת
בשנת 1910 פרסמה שירמר מהדורה שבה ערך גוסטב מאהלר חמישה פרקים שבחר מתוך הסוויטות השנייה והשלישית של באך. מאהלר השלים בתווים מפורטים את תפקידי הפסנתר והעוגב המבצעים את הבסו קונטינואו. הוא סיפק בכתב את המוזיקה שהנגן המלווה היה משלים לפי מנגינת הבס והסימנים ההרמוניים. וילהלמי העביר את המנגינה למיתר הנמוך של הכינור, ומאהלר ערך מוזיקה לתזמורת ולכלי מקלדת המנגנים יחד. במהלך הכנת הביצוע של אותן יצירות באך, כל אחד שינה חלק אחר.

מאהלר הוסיף הוראות גם לתפקיד החליל בסוויטה השנייה. בקטעים שבהם מנגנים בעוצמה רבה הורה להוסיף חליל נוסף, ואם נדרש לחזק גם בקלרינט. אפשר לבחון את ההוראה הזאת יחד עם גודל הרכב כלי הקשת שמאהלר חשב עליו. זו הייתה פעולה שנועדה למנוע מצליל החליל להיבלע בקבוצת קשת גדולה, באמצעות כלי נשיפה נוספים. בעריכת הליווי בתווים ובהוראות לחיזוק עוצמת כלי הנשיפה ניכרת החלטתו של מנצח המבקש לאזן את התזמורת בפועל.
בהופעה של אגודת באך ההולנדית באמסטרדם בשנת 2017 בחר לארס אולריק מורטנסן בהרכב אחר. הוא השמיט מהסוויטה השלישית את כלי הנשיפה ואת הטימפני וביצע אותה בכלי קשת ובכלי מקלדת. הבחירה התבססה על ההשערה שתפקידי כלי הנשיפה נוספו מאוחר יותר ושבשלב מוקדם הייתה גרסה המתמקדת בכלי קשת. מורטנסן הכין ביצוע עם פחות כלים בהתאם להשערה הזאת. בהופעה הזאת אכן לא השתמשו בכלי נשיפה ובטימפני. עם זאת, ההסבר על הגרסה המוקדמת הוא השערה שנבנתה על יסוד התווים שנמסרו.
הכנר שיצר את העיבוד למיתר סול
בעקבות המלצתו של ליסט למד וילהלמי כינור אצל פרדיננד דויד בקונסרבטואר של לייפציג. דויד היה הכנר הראשי של תזמורת הגוונדהאוס. בשנות השישים של המאה התשע-עשרה פעל וילהלמי כסולן על במות שונות באירופה, ובהמשך ערך סיורים בצפון אמריקה ובדרומה, באסיה ובאוסטרליה. מ-1894 לימד כינור בבית הספר גילדהול למוזיקה בלונדון. הנגן שעבד על הבמה העביר את שיטת הנגינה שלו באמצעות הוראת תלמידים צעירים. אחרי שלמד כינור בקונסרבטואר וניגן לפני קהל בארצות שונות, עמד שוב לפני תלמידים.

הוא המשיך גם בקשר עם ואגנר. בשנת 1862 ביקר ואגנר לעיתים קרובות בביתו של וילהלמי. באותה שנה אף כתב בעצמו באלבום של וילהלמי את שמונה התיבות הראשונות של הפתיחה לאמני הזמר מנירנברג. בשנת 1872 ניגן בכינור בביצוע הסימפוניה התשיעית של בטהובן בניצוח ואגנר, באירוע הנחת אבן הפינה לתיאטרון הפסטיבל בביירוית. ואגנר בחר בווילהלמי ככנר הראשי של תזמורת הפסטיבל החדשה. הסולן שהעביר את באך לכינור ולפסנתר עבד בהופעות אחרות כחבר בתזמורת גדולה שוואגנר עצמו ניצח עליה.

שמו של וילהלמי נשמר גם בכינור שהיה בבעלותו. אביו קנה לו בשנת 1866 כלי שיצר סטרדיווארי בשנת 1725. האב, שהיה דוקטור למשפטים וכנר חובב, השיג את הכלי עבור בנו. וילהלמי החזיק בכמה כינורות, אך אהב במיוחד את הכלי שסיפק אביו. בשנת 1896 מכר אותו לתלמידו הוגו קופפרשמידט. הכלי עבר אחר כך בין בעלים שונים וגם כיום מוכר בשם וילהלמי. שמו נשמר הן בתולדות כותרת העיבוד והן ברישום הבעלות על הכלי.
Air בביצועים שונים לאורך השנים
בבס של Air יש צלילים הקופצים אוקטבה וצלילים הנעים בצעדים. התפקיד התחתון אינו מחזיק שוב ושוב אותו צליל בזמן שהמנגינה הארוכה מתנגנת מעליו. בזמן שהבס נע, קולות הקשת האחרים מחליפים ביניהם צלילים ומנגנים יחד צלילים ארוכים וצלילים המתקדמים בתנועות קצרות. כל נגן שומר על האורך ועל הגובה הכתובים בתפקידו ומנגן עם שאר הקולות. המנגינה המתמשכת, הבס הנע והקולות הממלאים את החלל שביניהם כלולים באותו פרק, ולכן תפקידיהם של הנגנים בהרכב מתחלקים לכמה סוגים.
ב-21 באוקטובר 2021 ניגנה התזמורת הסימפונית של בוסטון את Air של באך לזכר ברנרד הייטינק. הייטינק נפטר באותו יום, ואנדריס נלסונס ניצח על ההופעה. בבחירת היצירה שלח המנצח של אותו ערב פרידה אחרונה לעמית שנפטר באמצעות המוזיקה של באך. פרק מסוויטה לתזמורת שנכתב זמן רב קודם לכן הועלה לביצוע לזכר מותו של מוזיקאי עמית. גם לאחר שבאך כתב את היצירה, מוזיקאים המכינים הופעות בחרו בה עבור ימים ואנשים מסוימים.
וילהלמי שינה את הסולם ואת גובה המנגינה של Air והורה לסולן לנגן על מיתר סול. מאהלר כתב בתווים את הליווי בכלי מקלדת לסוויטות של באך והורה לחזק את עוצמת החליל. מורטנסן הוביל תזמורת ללא כלי נשיפה וטימפני, לפי ההשערה על הרכב מוקדם המתמקד בכלי קשת. מוזיקאים שבאו אחר כך הכינו כל אחד את באך לכלים ולמספרי נגנים שונים. מנגינה שכנר אחד ניגן ברציפות במיתר הנמוך, מנוגנת בהופעות אחרות בידי נגני קשת המחלקים ביניהם את הבס ואת הקולות השונים.
המוזיקה ששומעים במהינה
ברשימת המוזיקה של מהינה תוכלו לפגוש את אותה מוזיקה בשני שמות, Air ואריה על מיתר סול. לצד ההנאה שבזיהוי היצירה, זכרו גם את הסיפור על הנגן המאוחר יותר שיצר את הכותרת שאנחנו רגילים לקרוא לה.





